פרשת השבוע נצבים (מקאם נהוונד) – ערב ראש השנה תשע"ח כ"ח באלול תשע"ח (8/9/2018)
בס"ד
פרשת השבוע נצבים (מקאם נהוונד)
ערב ראש השנה תשע"ח
כ"ח באלול תשע"ח (8/9/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש ושנה טוב ומבורכת.
לִקְרַאת הַבָּאוֹת
נִצָּבִים אָנַחְנוּ תָּמִיד לִקְרַאת הַבָּאוֹת
חוֹזִים אֶת הֶעָתִיד וּמוּכָנִים לְהַפְתָעוֹת
כִּי רַבּוּ מְצוּקוֹתֵינוּ וְרַבוּ גַּם הַתְּלָאוֹת
וּכְמִדֵּי שָׁנָה שׁוּב נֶכַפֵּר עֲלֶינוּ בְּכַפָּרוֹת
וְנַשְׁכִּים קוּם שׁוּב לַסְּלִיחוֹת
לֹא קִבַּלְנוּ את הַמְּדִינָה כְמַתָּת עַל מַגָּשׁ
אֲשֶׁר אֱלֵיהָ הַפְּלִשְתִּי מִמִּדְבַּר עַרַב פָּלַשׁ
לֹא רַק, גָּם חִפֵּשׂ דְרָכִים אוֹתָנוּ לְהַכְרִית
וּמִתְעַלֵּם בְיוֹדְעִין מִזְכוּתֶנוּ לְפִי הַבְּרִית
וְנוֹהֵג כַּעֲמָלֶק בְּעִתּוֹ וּמֵזִיד
וּמְעֵת שֶנִּצַּב עַמֶּנוּ בִּפְנֵי מֹשֶׁה בַּמִּדְבַר אָז
מוֹסִיף פְּלִשְתִי וַעֲמָלֶקִי לְשַׁגֵר נֶפֶץ וּפָגָז
וְלֹא לַמְדּוּ לָדַעַת שֶׁמּוּלָם נִצַּב לוֹ עַם נוֹעַז
שֶׁיַכֵּהוּ עַל מַעֲלָלָיו אַף אִם הָאוּ"ם יִרְגַז
כִי אֶרֶץ זוֹ עַם יִשְׂרָאֵל לֹא בָּזַז
קיום הברית ישראל עם אלהיו
בסמוך לפטירת משה מן העולם ביום ז' באדר, הוא מְכַנֵּס,כפי שנצטוה לעשות, את העם שהוציא הוא ממצרים כדי לכרות ברית עם אלהים כפי שנאמר: לְעָבְרְךָ בברית ה' אלהיך וּבְאָלָתוֹ …. למען הָקִים אֹתְךָ היום לו לעם. והוא יהיה לך לאלהים (כט/יא,יב). מה משמעות לְעָבְרְךָ בברית ה', הלא כבר נכרתה ברית זו עם יוצאי מצרים, אלא שזו היתה ברית עם דור המדבר שנכחד בגלל מעלליו למשה ובהתכחשם לטוב שעשה אלהים עמם, יען כי גם נהגו ככפויי טובה. כפי שנאמר דור המדבר נכחד כפי כגזרה ה' עליו, לכן נצבים צאצאיו שלא היו במעמד הר סיני ולא הצהירו : "נעשה ונשמע" להכנס או לעבור הברית עם ה'. משה פונה אל כל שכבות העם כולל הגרים מקרב עמי כנען, שהתגירו למראית עין, משום כך מכונים הם: חוטבי עצים ושאבי מים (כט/י) בדומה לעובדים הזרים של ימינו. מִגֵּרִים אלה למדו בימי הגבעונים בימי יהושע ונהגו בְּעָרְמָה הסתפחם לישראל וגיורם לא היה מתוך אמונה צרופה באלהי ישראל. ההתכנסות ב"נצבים" נועדה לחזק את הקשר בין עם ישראל עם אלהיו. כי הברית נבחנת בקיום מצוות התורה אשר כאמור נחקקה בסלע ומשה רק באר את הכתוב בה לישראל. ומשה עתיד למסור את התורה ליהושע במעמד מסירת שרביט ההנהגה לו, ויהושע עתיד למסור אותה לזקנים ודור מוסר לדור שבא אחריו עד ימינו, יען כי התורה מהוה יסוד קיומו של עם ישראל ובלעדי קיום האמור בתורה לא היה מתקים עמנו מתקים אלפי שנים. משה גם למד את ישראל הליכות קרי הלכות של החיים זאת אנו משננים בתפילה לאמר: "הֲלִיכוֹת עולם לו, אל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אלא הֲלָכוֹת ובצד למוד ההלכות נאמר עוד: כל הַשּׁוֹנֵה הֲלָכוֹת בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ועוד כפי שאנו יודעים המועד שבו "נצבים" ישראל לפני משה היה בסמוך לפטירתו ובסמוך להעברת שרביט ההנהגה ליהושע, זה כדי ללמדנו שלכל מנהיג יש תחליף, קרי מחליף. רק לעם עצמו אין תחליף. לפיכך כִּנֵּס משה את העם הזה לשנן לו דבר קיום הברית עם אלהיו.
מהות הקריאה בתורה לאורך השנה
הקריאה בתורה בציבור לאורך כל השנה, נעשית שלוש פעמים בשבוע כדי לנטוע בלב העם את הברית עם אלהים ולקים חוק ומשפט שבתורה, כי בְקַיֵּם העם את הכתוב בתורה הוא יתקיים כעם לעד ולעולמי עולמים. אילולא היינו נוהגים כך היה הכתוב בה ובגויליה, אות מתה וישראל לא מוסיף להתקים כעם. כידוע מנהג קריאת התורה החל בימי עזרא ונחמיה שהיו גולים בפרס ועלו לארץ בעצת מלך פרס, כדי להקים את בית המקדש שנחרב להקים בית שני. עזרא ונחמיה הגדילו עשות בכך שנטעו בלב העם את: ואהבת את ה' אלהיך ובנותנם משמעות מעשית לכתוב: וְשִנַּנְתָּם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וּבְשָכְבְךָ ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. כך יכול היה עם ישראל לקים התורה וחזון הנביאים שהחזיקו אותו כעם בכל תפוצות הגולה. אם לא היינו עושים זאת, היינו חיים בתוהו ובוהו ונטמעים בגויים. עזרא ונחמיה קבעו עתים לתורה והרגילו את העם לקרוא את התורה שלוש פעמים בשבוע, כך שכל שבוע קוראים פרק אחד או פרקים אחדים מחמשת חומשי התורה. בהתחלה הקריאה נפרשה על שלוש שנים, אלא בהמשך התברר כי זה מעט ואין בכך כדי לְשַׁמֵּר מצוות התורה ולקיום בכך את ישראל כעם בכל מקום שם הוא נמצא. זה מקור המנהג לקרוא את התורה כלה לאורך כל ימות השנה. נזכיר שוב כי התורה מְחֻלֶּקֶת לחמישים וארבע פרשות או סדרות, בעוד בשנה יש חמשים ושנים שבועות, לו היינו קוראים כל שבוע פרשה אחת היו שתי פרשות מתיתרות, לכן חמישים וארבע הפרשות הותאמו לחמישים ושנים שבועות, בין היתר גם כדי להתאים מועדי ישראל לפי עונות השנה. כך שבחג הסוכות תסתיים קריאת התורה כלה ב- וזאת הברכה ברכת משה לעם לפני פטירתו, ומתחילים שוב מבראשית.
המנהיג והמנהיגות בעם והברית
אמנם על התחלפות המנהיגות אנו קוראים בפרשת וילך אשר בדרך כלל נקראת עם פרשת נצבים. מפרשת וילך למדים אנו על חילופי גברא בהעביר משה את שרביט ההנהגה ליהושע. ללמדך כי לכל מנהיג יש תחליף, או מחליף. ראינו כי משה המנהיג הנערץ בכל הדורות מוסר שרביט ההנהגה ליהושע ששרת אותו, בעוד כוחו של משה במתניו כאשר אז נאמר עליו: לא כהתה עינו ולא נס לחֹה, זאת על אף שמלאו לו מאה ועשרים שנה. משה עשה כאשר צוהו אלהים, והעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בברך אותו בברכת "חזק ואמץ". משה עששה זאת לעיני כל ישראל לאמור: אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לַאֲבֹתָם לתת להם ואתה תנחילנה להם.(וילך לא/ז) זה אשר התרחש בישראל לאורך הדורות, כולל בתקופת התחדשות עצמאות ישראל בתש"ח .הלך מנהיג שנראה כי אין לו תחליף, ובא מנהיג אחר במקומו והחליפו. אנו טועים לעתים תכופות בעשותנו השוואה בין מנהיג מכהן למנהיג שעתיד לכהן בהיותנו סבורים בטעות כי החדש לא יצליח להנהיג את העם כקודמו. חשיבה זו בטעות יסודה כי פני הדור כפני המנהיג, כי הלא המנהיג שואב כוחו מן העם. על המנהיג להזהר פן ישחית דרכיו לטובתו ולהנאתו ולהזניח את טובת העם. המנהיג משמש דוגמא לעם, בנקיון כפיו ובצניעות הליכותיו ובהסתפקו במועט ברמה שהעם חי בה. אסור למנהיג להתנשא לאמר: אני ואפסי אין. אםתדבק השחיתות בו יאמר: אם באריזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר. טֹהַר הַמִּדּוֹת וקיום התורה ישמרו על עמנו בקרב אֻמּוֹת העולם, שהן עצמן שקעו בטומאה. עמידת ישראל בתלאות ובתהפוכות הזמן נתאשרו בזכות השמירה על יחודיות עמנו ומפני שלא נטמע בקרב הגויים והתבולל בדרך של נישואי תערובת. ככל ששמר על תורת ישראל כך הוא נשמר. לדאבון לבנו ראינו ורואים עדין מליונים מבני עמנו שהגרו לארה"ב – "ארץ ההגירה" או אם נולדו שם להורים שהתרחקו מעם ישראל ולא שמרו על יחודם , אבדו לעם ישראל, לכן עמנו הולך ומדלדל מבחינה מספרית וזאת כאשר מדלדל ברוחניותו וביחודו. ועוד יאמר כי עם ישראל יתקים ככל שתתקים מדינת ישראל, כמדינתו של עם ישראל. טשטוש הזהות הלאומית במדינה תביא חלילה לאבדן ישראל. מכאן שעל המנהיג לשמור על זיקה ליחוד שיש לעם ישראל כדברי משה אל העם אל: ראשי שבטכם, זקנכם, ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עצך עד שאב מימיך. (כט/ט,י) בפרשות נצבים ובהמשך בפרשות וילך האזינו וזאת הברכה והכונה לאלה שנזכרו קודם לכן. החשוב מכל הוא קיום החק והמשפט שמיחדים את עם ישראל מכל האֻמּוֹת, בעיקר בשמירה על מנהגים ומצוות המיחדים ישראל מן העמים. אנחנו עוסקים השבוע בפרשת נצבים אחרי פרשת כי תבוא לארץ הזאת למען נזכור כי באנו לארץ כדי לישב בה לעולמי עד ולא נטשנה שוב, וזאת בתקוה שבלב שיתקימו דברי הנביא ישעיהו בהפטרה: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יְעָטָני כחתן יכהן וככלה תעדה עדיה .ונוסיף אנו לאמור :
כִּי תַּגֵל נַפְשִׁי בֶאֱלֹהַי כִּי הִלְבִּישָׁנִי בִּגְדֵּי יֶשַׁע
כִּי לְמַעַן צִיּוֹן לֹא יֶחֱשֶׁה וְגָּם יְכַלֶּה כֹּל רֶשַׁע
וְכֹל אֲשֶר הִבְטִיחַ לְיִשְׂרָאֵל ה' יְקַיֵּם וְיַעֲשֶׂה
בְּהַכּוֹתוֹ עוֹשֵׂי עַוְלָה עַד חָרְמָה וְלֹא יֶחֱשֶׁה
עַד אֲשֶׁר אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם יִתְרַצֶּה
וְלֹא יוֹעִיל לָאוֹיֵב הָחוֹסֶה בְּצֵל בְּנֵי הָעַוְלָה
כִּי סוֹף רָשָׁע לתְלִיָה וְסוֹף יִשְׂרָאֵל לִתְהִלָּה
וְיִרְאוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲשֶר הִבְטִיחַ אֱלֹהִים קִיֵּם
וְאֶת שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְבַעֲבָר אֱלֹהִים יַאֲבִידֵם
וְעַל פְשָׁעָיו שׂוֹנֵא יִשְרָאֵל יְשַׁלֵּם
נַעֲתּוֹר שֶכַּךְ יַעֲשֶׂה הָאֵל גְדוֹל חֶסֶד וּתְהִלָּה
לַ"נֶאוֹרִים" שֶׁבֶּצִלָם חוֹסִים כֹּל בְּנֵי הָעַוְלָה
וּבְאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ יִגְאַל יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה
וְיֵעָתֵר לַעֲתִירוֹתֵינוּ בַסְּלִיחוֹת וְגָם בַּתְפִלָּה
כִי חֲטָאנוֹ וּבָאנוּ לְבַקֵשׁ מְחִילָה